מחשבות טורדניות כמו "האם כיביתי את הברזל?" בקר אותי מספיק פעמים. אבל מצאתי פיתרון לעצמי.
בטח לא פעם קורה שבאמצע היום, בדרך כלל במהלך פגישה חשובה או כשאתה רחוק מאוד מהבית, מהבהבת לך פתאום מחשבה: "כיביתי את הברזל?" או כל דבר אחר. בדרך כלל אני תוהה מהמחשבה אם סגרתי את דלת הכניסה.
מה בדיוק עשיתי: כתבתי פתקים על דלת הכניסה ובדקתי עשר פעמים אם כיביתי את הברזל והתנור, ומשכתי את הדלת הקדמית אחרי שנעלתי אותה במפתח. אבל חצי שעה אחרי שעזבתי את הבית, התגנבה בראשי שאלה אובססיבית: "סגרתי את הדלת?"
ובאחרונה מצאתי לעצמי דרך יעילה לחלוטין להפסיק לדאוג לזה. חשוב לא רק לבדוק, אלא לתקן את עובדת האימות במוח. ברגע זה אני מקובע על "כאן ועכשיו", כלומר אני סוגר את הדלת במודע, ולא באינרציה, כרגיל. איך אני עושה את זה: אני עוצר לכמה שניות, מסיר מהראש מחשבות זרות וצלילים זרים ומתרכז בסגירת הדלת. במצב זה אני סוגר אותה, בודק אותה ואומר בקול רם "הדלת סגורה." למען הנאמנות, אני גם מתקנת אותה בצורה חזותית: הנחתי את כף ידי הפתוחה על הדלת, כאילו אטמה אותה. לאחר מכן תוכלו להחזיר לראשכם את כל מה שהיה שם קודם. וכשאחרי חצי שעה המחשבה המיידית של דלת פתוחה מתגנבת לראשי, אני זוכר את המלים "הדלת סגורה" ונרגעת, מכיוון שיכולתי לבטא אותן רק לאחר שסגרתי את הדלת והשתכנעתי בה.
אבל בחזרה למגהץ. כמובן, לשים כף יד על הברזל, ולהסתכל על הכווייה, להבין שהיא מכובה זה לא פרודוקטיבי וכואב. אני נפטר מהמחשבה האובססיבית של הברזל נכבה כדלקמן: כשאני מסיים לגהץ את בגדיי, אני מכבה את המגהץ ונושא אותו להתקרר במטבח, מקבע היטב את תמונת הברזל על שולחן המטבח בראשי. לכן כאשר עולה השאלה, אני נזכר בה ומבין שהמגהץ יכול היה להופיע שם רק אם כיביתי אותו. ההרגעה באה מעצמה.
אם יש לך קשיים דומים, נסה כמובן להשתמש ב"מתכונים "שלי לעצמכם, בהתאמות הנדרשות. ואם גם אתם משתפים את התוצאות, אז אהיה אסיר תודה לכם.
