המאפיין היקר ביותר של צמר, כידוע, הוא להתחמם. אך חשוב מאוד לקחת בחשבון שלא הסיב עצמו מחומם בגלל הרכב כימי מיוחד כלשהו, אלא אוויר, שנלכד באמינות במרקם על ידי אינספור ה"קפיצים "הנוקשים הבונים את סיבי הצמר.
לכן, ערך הבד נמדד לא על פי עוביו, אלא על ידי טוהר הסיבים והקלילות, היכולת להחזיק כמה שיותר אוויר במשקל נמוך. והסגנון של בד צמר צריך להדגיש בדיוק את הכבוד הזה.
לכן אנו נמנעים מצורות קשות ולחוצות. כדי לא לאמץ את הקצה - חשוב כאן לשמור על הרושם של גושניות, אווריריות של הבד - לרוב משתמשים בטיפול הקצה הגוזל והמתוחכם ביותר - מטר.
כלומר, קו בלתי נראה תפור מבפנים לאורך קצה הלוח עם תפרים ידיים תכופות, מהדקים את שני הבדים ובכך מקבעים את הצורה. קו הגמר ממוקם במרחק גדול יותר מהקצה. צורות מעיל הן לרוב חינמיות - מכיוון שקלילות תמיד קשורה לחופש. אנו חותכים את הבד פחות בקווים בונים, לא משקללים דברים חזותית, לא מקלקלים חומר יקר לשווא. כל זה תקף לווילונות יקרים יותר. מעילים מהם נתפרים במשך שנים רבות, ולכן הסגנונות הם קלאסיים, עם קווי מתאר מעוגלים בקפידה, ולעתים קרובות מעוגלים.
בדיה מעוצבת - כל מיני חיבורים מודגשים, פרטים מעורבבים - נשאיר לבדי צמר זולים יותר עם תוספת קטנה של סיבי צמר טהור. אך כאן נותר הכלל: וילונות קלות יותר זקוקות לצורות חופשיות, ואלו צפופות וכבדות, כמו בד, צריכות עיצוב ברור ופרטי קישוט. ככל שהבד מדבר בעד עצמו, כך הסגנון המעוטר בו אמור להכריז על עצמו.
